יש אנשים שהם *תופעה* 

יש אנשים שהם "תופעה" 

כמה יותר שהטכנולוגיה מתקדמת, שהעולם הופך יותר לוירטואלי על כל המשתמע, שאנשים מבלים יותר זמן "ברשת", מי פחות מי יותר, נוצרות "נורמות" ו"קודים" של התנהגות וירטואלית, עם ואריאציות שונות קצת בין כל אתר וקהילה אך בכללי כולם דומים.

יש דברים שכ"חוט השני" עוברים בכל המקומות והאתרים, ובכל מקום תראה זאת, ואף אחד לא מצליח לגמרי לפחות "לשים אותם במקום".

הם וכתיבה מתלהמת, פוגעת, מעליבה, ולפעמים חסרת טעם ולא נעימה, כנראה חלק מ"תופעות הלוואי" של מדינה דמוקרטית, חופש דיבור, גם אם הם משרים אווירה "מלבבת".

כל פעם אני "דהומה" ומשתאה בפליאה מחודשת, בשל גולשים כאלה וצורת כתיבתם, שלא רק לא חיוביים בעיני, אלא פעמים רבות מפריעים, ומאיך הם כנראה חלק מהמדיה הוירטואלית, ואולי גם מהנורמות החברתיות השגויות של אלימות מילולית, או פוגענית, אי אכפתיות והתחשבות, וכאלה.

יש "יוזרים" (ובכוונה אני משתמשת במילה הזו, כיון מי שעושה שימוש בכמה יוזרים מסיבות שלו, וליוזרים שונים שלו מתאמץ לייחס התנהגות, מאפיינים, וכתיבה שונה), ששני פתגמים שאני מכירה מה זה מתאימים עליהם: כמו יד לכפפה, כמו סוכר לתה, כמו סלט לשמן זית טוב.....ויש גם פתגמים שנותנים לך תמונה על אופיים של רבים מהיוזרים הללו שזה אפילו מצחיק :

בערבית : אשרי מדבר על אוזן תרשה - אשרי מדבר על אוזן חרשת

באידיש: רעד צי דער וואנט - דבר לקירות

או

רעדן צו טויבע אויערן - לדבר אל אוזניים חירשות

הם כמובן לא חירשים, שומעים באופן מוזר אך לא מקשיבים, רואים כמעט רק לעצמם, נאטמים, ולא נכנס אליהם דבר.  בכתיבה מדקלמים לפעמים מנטרות ביטויים חוזרים, עם או בלי קשר, חוזרים על עצמם, מנהלים ויכוחים נצחיים, אין סופיים, ולא תמיד ענייניים.

תרבות דיון של כנ"ל אינה תמיד גבוהה, למרות שלפעמים רואים שזה אדם עם רמת אינטליגנציה וידע למעלה מהממוצע בהחלט, שמתעקש לנהל ויכוחים בצורה לא נעימה, גסה, ועולבת ופוגענית, ואולי פשוט אינו יודע אחרת.

טענתם לרוב שלא צריך לדבר בנימוס יתר כי זה פוצי קוצי, ולא לכבודם, עדיף לדבר "לעניין", ישירות, ולומר "את האמת" בפנים. נעשה כאן כמובן שימוש בטענות אלה לתרץ את צורת דיבורם ויכוחם, תוך התעקשות שלא להבין את ההבדל בין לומר את הדברים בצורה חברית, כששוב, אולי פשוט אין בהם יכולת להבדיל בדקויות שבין סוג התבטאות אחד לשני.

ואולי יש מי שחושב שחייב לומר את הדברים כך, כאילו בצעקה, בצורה כזו, אחרת זה אינו מספיק חזק, לא שומעים אותו, לא שמים לב אליו מספיק.....בדומה לילד שרצון ל"צומי" קצת עובר אצלו את הגבול ?

נכון, אצל כולנו במידה זו או אחרת זה קצת כך, אך אנו לא "מתחרעים" אם לא מקבלים זאת, לא מוכנים לקבל זאת בכל מחיר, לא כולנו – וסוג זה מנצלים את חופש הדיבור והאנונימיות שברשת שבקלות יחסית אפשר ליצור (גם ע"י יוזרים כפולים וכדומה) ומתחרעים חופשי על כולנו.

כל אחד באיזה שלב נתקל בכאלה, סבל מ"חרצובות גסותם", ואני כל פעם "נפעמת" מחדש מטיפוסים כאלה כאדם.

לא מצליחה להבין את הסיבה מדוע הם נוהגים כך, כשברור היחס שזה יוצר.  בכל זאת הם ממשיכים באותה התנהגות וירטואלית שבלשון המעטה אינה יוצרת אהדה, דורשים שיוויון, ואף מתפלאים לפעמים מדוע היחס אליהם שונה.

הם אינם מבינים שיחס גורר יחס, שאף אחד אינו רוצה חלילה לסתום להם הפה או משהו רק שאפשר פשוט להתבטא בצורה אחרת. מה כל כך קשה? מה הדחף הזה לעלוב באנשים, להציק, להתווכח ללא סוף ותכלית?

מעבר לאלה מה הטעם בכלל עקרונית לנסות להוכיח כל הזמן ש"צודקים" כשברור שזה כמו הפתגם על נהיגה בכביש "בכביש אל תהיה צודק תהיה חכם" או "להפסיד בקרב אך לנצח במלחמה"....

("מן המקום שבו אנו צודקים, לא יצמחו לעולם  פרחים באביב"-יהודה עמיחי) 

יש מי שמכנה טיפוסים כאלה בשם "זוללי אנרגיה", שכן הם מושכים אותך לויכוחים אין סופיים, להתרגז בשל אופן דיבורם וכתיבתם, ואתה מוצא עצמך לפעמים מתווכח, כותב, משקיע, עד שתופס שאתה מדבר אל הקיר....לפעמים לוקח זמן לזהות אותם, אך בסופו של דבר שמים על זה את האצבע, מזהים את זה.

יש עוד ארכי - טיפוס ש"חביב" עלי מאד, שונה לגמרי. זה אדם שמשתמש בכנות כדי לפגוע להעליב, לומר דברים לא חיוביים, בזמן שהוא בהחלט יכול לומר את אותם דברים ממש, בצורה אחרת, או לבחור שלא לומר אותם כלל – אלא שטיפוס זה טורח לומר אותם "בכנות" לרוב גם אם לא התבקש בכלל. ארז כאן בקפה כפרע עליו כתב זאת כל כך יפה, חבל שלא כתב גם על הטיפוס הראשון.

אז בחייאת זום זום: חברות, חברים, מבקרים – כדאי לנסות ללמוד לזהות את אלה, לקחת אותם כ"תופעה", חבל לבזבז אנרגיות (כמותם) כשאפשר להשקיע במשהו מועיל, שייהנה או יעזור למישהו, או שיגרום לכם הנאה.

עלה במקור כולל תמונות בבלוג שלי כאן

http://cafe.themarker.com/post/2401198/